הוא הגיע כשכבר התחיל לספור שלושים, כשבכל שנות העשרים שלו היו לו פה ושם התנסויות קצרות שמבחינה מינית לא היו מוצלחות. הוא נולד להוריו לאחר שאחותו שלפניו נפטרה בלידה והוא גדל במשפחה מאוד חרדה. ילדותו זכורה לו כביקור מתמשך אצל רופאים עם כל נזלת וכל עיטוש. בגיל ההתבגרות כשנעשה ספורטאי והתחזק הצליח מאמו הדאגנית קצת להתרחק. בשכונה שגדל בעיר הבירה הוא היה כמו כולם חבר בתנועה.
החברים מהצופים מלווים אותו גם היום, ביחד התגייסו והלכו ליחידות מובחרות ביחד למדו בטכניון וביחד התברגו לעבודות בתעשיית ההי טק. בחבורה היו מן הסתם בנים ובנות חלקם התחברו בין עצמם וחלקם עם בני זוג חיצוניים שהתמזגו לתוך החבורה, והוא שהיה מקובל ואהוב לא מצא את זוגתו לעתיד וגם לא הביא לחבורה את בנות זוגו הנדירות והמתחלפות שמא יצא קלונו ברבים. אהבת ילדותו הייתה גם היא חלק מהחבורה, בחורה מבוקשת כבר לא ילדה שרוב השנים הייתה תפוסה. ואז כשהשלושים נושקים היא נפרדה והוא היה הפנוי היחיד בקבוצה, היא עשתה לו עיניים והוא לא האמין שהאושר הזה מגיע לו או בכלל אפשרי, הוא נכנס בסערה לרומן
מרגש כשכל החברים מחזיקים אצבעות, היא התאהבה הוא הגשים חלום ילדות, עטופים באהבה ובהתרגשות של כל החברים עשו את צעדיהם ביחד מדודים. אלא שחוסר הניסיון שלו המיני והזוגי הפך מטרד יותר ויותר רציני, היא שהייתה רגילה למין סוחף, בוגר ומספק, המתינה קצרות נתנה לו זמן להתרגל ולהסתגל וכשראתה שזה לא קורה בקשה להבין אם זו היא? או הוא? וכשסיפר לה על עברו אמרה לו מיד לטיפול או שלא נחזיק מעמד – והוא בא! בראש מושפל, מרגיש מאוד אשם, חרד עד כדי אימה שתעזוב אותו אם לא ישלים את המשימה בזמן קצוב
ומוגבל – מה שבאמת קרה. אי אפשר להיות בטיפול כשהחרב מתהפכת מעל לראשך. הוא נכנס לדיכאון, כשכל החבורה איתו, וגם כשכלפי חוץ כבר ניכר היה שהתאושש הוא סחב את האכזבה ולא יכול היה לסלוח לעצמו איך החמיץ את הזדמנות חייו. הוא נעשה כל כך אובססיבי לקשר הזה שכמובן לשום דייט לא היה סיכוי לשנות את המצב, וביחד עם תחושת הכישלון המתמשכת שהייתה נוכחת עוד לפני הקשר ניכר היה שהוא בדרך ללא מוצא.
הצעתי לו לנסות טיפול בעזרת סרוגייט – והוא הסכים, עם היסוסים לא מעטים. הוא נצמד לסרוגייט כמו לקרש הצלה עבר איתה טיפול ונפרד מפחדיו הקשורים לחדירה, ושוב מצא עצמו רווק מחפש, שרוצה משפחה בהצהרה, מבוקש, בררן, מתמהמה, עד שפגש ביפעת הנחושה בשלהי השלושים שלה, שסופרת את השנים שנותרו לביציותיה. גם היא הלחיצה אותו בדרכה, אמרה לו "אתה או זרע מהמעבדה"....
ועד שהוא התברבר ורצה להיות בטוח היא נכנסה להריון שהיה עובדה יציבה ושעזר לו מאוד לקבל החלטה. מאז הם חובקים במרוצה שני ילדים, והם משפחה כמו כל החברים, הוא נעשה הרבה יותר בוטח ויציב, נעלמה ההססנות שליוותה אותו תמיד. ואהבת חייו היא עוד בחבורה מחליפה חברים עדיין מבלה, והוא, ליבו נצבט ליבו כמהה, אבל יודע שכנראה עשה את הבחירה האפשרית בשבילו והיותר נכונה.
אז חשבתם שהבחירה הנכונה היא תמיד הבחירה של הלב?
וחשבתם שלמי שיש יותר אפשרויות יש סיכוי יותר גדול לאושר?
לא בטוח!
Comments