היא הגיעה לקליניקה נסערת, לבושה במיטבה, בדרכה לאוניברסיטה להרצאה – שם היא עובדת בין השאר, כחלק מצוות ביה"ס לכלכלה. בן זוגה לא ליוה אותה כי "הוא הרוס" להגדרתה.
היא לא ישנה לילות, היא משוחחת עם ביתה ובן זוגה שעות ארוכות, הוא לא יודע את נפשו מרוב בושה, לא במשפחתנו, לא בחברתנו, האם יש מוצא.
ילד הפלא שגדל בביתם, שכל השנים ראו אותו בחברת בנות, שהשקיעו רבות בחינוך שלו, שאמור להתחיל לעבוד במפעל המשפחתי, הילד הטוב שלהם שלא עשה בעיות כל השנים - יצא מהארון!!.
הוא בטוח בעצמו, אין לו יותר שאלות, הוא בדק, הוא יודע, הוא כבר הרבה זמן בעניין – והם פשוט לא ידעו ולא חשדו ולכן לא עצרו את השבר. אחותו כבר יודעת זמן מה היא אשת סודו, חבריו הקרובים גם הם כבר יודעים, וההורים, בעיקר האב לא יודעים לאן יוליכו את הבושה. האם מגיעה אלי בשמו של האב, היא עוד איכשהו מוכנה לחפש דרך שבה תוכל לחיות עם הידיעה החדשה, אבל בן זוגה – אין עם מי לדבר , מבחינתו מוטב שהילד ימות מאשר יהיה הומוסקסואל. הוא לדבריה לעולם לא יוכל לקבל את המצב, לא יוכל לעמוד מול משפחתו או חבריו, והיא נקרעת בין בנה ובין בעלה עד שאינה יודעת מה לעשות.
הקשבתי בסבלנות לשתף דיבורה שלקח כמעט את השעה כולה, נתתי לה לבכות, לכעוס, להאשים ולהרגיש אשמה, לרוקן עד כמה שאפשר את המטען שאיתו נכנסה. הסצנה הזו חוזרת על עצמה אינספור פעמים, הורים המומים, מול ילדים/נערים/בוגרים נחושים. הנערים עברו תהליך ארוך בדרך כלל, התלבטויות, השתייכויות ונסיגות, התנסויות כאלה ואחרות ובסוף גיבוש לכיוון מסוים, שאחריו יתחילו להרחיב את המעגל. קודם בין החברים שהם מזהים שכמותם, ואחר כך לחברים טובים סטרייטים, לאח או אחות קרובים וכן הלאה.
ההורים גם אם היו להם סימנים התכחשו לא רצו לדעת, לא לדאוג, והידיעה נוחתת עליהם כרעם ביום בהיר. מעטים הם ההורים שיכולים ברגע דרמטי זה להגיב בנעימות, בקבלה, בעידוד ובתמיכה. גם אם הם ממש נאורים, עצם השינוי בציפיות, בדרך שבה הם תופסים את בנם, דורשת מהם התארגנות קודם כל בינם לבין עצמם. האם הם מרגישים אשמה? האם העובדה הזו מציפה מאבקי כוח ביניהם שהיו לאורך השנים בעת גידול הילדים? האם לאבא יש חששות בשל חוויה הומוסקסואלית או פנטזיה הומוסקסואלית שהוא זוכר ומעולם לא דיבר על כך עם אשתו?
היא כמובן הגיעה כדי לקבל מידע אם אפשר לשנות את "רוע הגזרה", אם אפשר להשפיע לשנות את הנטייה המינית, שלטענתו כבר התגבשה. לבנם אין כל רצון להשתנות, הוא מרגיש נוח יחסית בין חבריו, והעתיד בגיל הזה לא מטריד אותו כפי שהוא מטריד אותם.
הזמנתי את שניהם לבוא לכמה שיחות, להבין, להשיח, למצוא דרך להתמודד. רובם מסרבים, מתכנסים בכאבם, הם לא רוצים בשלב מוקדם כל כך להתמודד, הם רוצים לשנות, לכפות, להפוך, להיאבק. קשה להם זה מובן, הבית יעבור טלטלה קשה, ובסוף תבוא הקבלה גם אם בהתחלה זה ממש לא נראה.
אז חשבתם שהורים תמיד נכונים לקבל את ילדיהם?
וחשבתם שהאבות הם החזקים?
וחשבתם שהורים יודעים לקבל עזרה?
לא כשהמצוקה באמת קשה.
דר' רונית אלוני, מטפלת מינית מומחית לשיקום ולטיפול מיני וזוגי וטיפולי סרוגייט
ליצירת קשר : office@dr-aloni.co.il
כתובת: קהילת סלוניקי 1 ת"א
אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה!