עינת בת שלושים וחמש היא אמא לארבעה ילדים, יש לה קריירה נפלאה אותה היא "מג'גלרת" עם אחזקת הבית, החברים, הצרכים של הילדים בכל הגילים, החופשות עם המשפחה, הילדים והחברים, ואפילו נשאר לה זמן לערבים של נשים.
היא אנרגטית, לא מקטרת, בדרך כלל אופטימית, ויודעת להיות גם בת זוג וחברה טובה של בן זוגה עופר בן החמישים.
הם הכירו כשהוא כבר היה רווק מבוסס ודי מבוקש בגלל הרקורד המרשים שלו, אך כבר היה אוטוטו "רווק זקן", היא בהחלט עוד הייתה צעירה יחסית, שחתונה עוד לא ממש דחקה בה אך עופר ומשפחתו לחצו, משפחתה האיצה בה ש"חומר טוב כל כך לחתונה" לא זורקים כי הזדמנויות כאלה יש פעם בחיים, החברות הנהנו, קצת קינאו, כשהן עוד פיזזו בחיפוש אחרי בני זוג, היא כבר הייתה בעלת בית ומשפחה, התפנתה לבסס את הקריירה שלה, יכולה הייתה להיעזר במטפלות וחונכות כאוות נפשה, ללא צורך להתמודד עם בעיות פרנסה ומשכנתה.
מוקדם מידי היא נכנסה לשגרה נוחה, מוקדם מידי היא בססה את הקריירה שלה, מוקדם מידי היו לה כבר שלושה ילדים ואחכ' ארבעה, כשלעופר כל זה היה בדיוק במידה.
חיי המין שלהם לא היו "שוס" כבר מההתחלה, ובמשך השנים עוד נשחקו והצטמצמו, בשל הלחץ של הילדים, ההריונות התכופים, הזמן המצומצם שנשאר להם ביחד, החופשות המשפחתיות שלו השאירו זמן לאינטימיות זוגית ששניהם כבר מזמן שכחו מהי. ובעיקר כי התפקוד של עופר מהתחלה היה לקוי. היא ידעה ושתקה לא רצתה לפגוע או להלחיץ אותו, לא רצתה גם להתמודד עם הנושא או ללכת לטיפול בעיקר כי היא לא הרגישה שזה עניין כל כך משמעותי, היא הרי אופטימית אולטימטיבית, והסל שלה נראה כל כך מלא – "נו אז פריט אחד לא משהו"
כשהתחילו לחזר אחריה במקום העבודה, בתחילה צחקה, אחר כך הרגישה מוחמאת, ובהמשך חשבה שהרעיון בכלל לא רע, והיא יכולה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. שהרי מה הבעיה היא תמיד מסתדרת עם הלוז הכי צפוף. וזה עבד כל עוד היא רצתה, אך יותר ויותר הרגישה אשמה – היא הרגישה שהיא כבר לא חברה, והיא מפסידה את היקר לה מכל, החיים הטובים שלה ושל בעלה.
אז היא ספרה – והוא נפגע, ושניהם יחד באו בבהלה, הוא לקח על עצמו מהר מידי את כל האשמה, ואיתה היה צריך לעבוד על גילוי המצוקה האמיתית, על לפגוע בו שוב, לשים על השולחן את כל אי שביעות הרצון שהודחקה. הוא נפגע הפעם מחוסר הכנות שלה, הוא היה בטוח שהיא נהנתה, היא נתנה לו רמזים שאותם לא ראה, והוא היכה על חטא, והיא על שלה.
זה לא היה פשוט, ממצבים כאלה לא יוצאים בקלות, הפגיעות נמצאות בכל מקום, הרגישות ו"הפלשבקים" של שניהם לטוב ולרע, מפריעים להבראה, אבל הנחישות של שניהם להתגבר על המשבר, הנחישות של שניהם להחזיר לעצמם את חייהם ואת האמון בניהם. היא לקחה על עצמה לבנות את האמון, והוא לקח על עצמו לשפר את התפקוד. היא לא רצתה לדעת איך הוא מתרגל היא לא רצתה לדעת מה הוא עושה או לוקח, היא רק רצתה את הגבר שלה בחזרה עם ביטחון שהיא עצמה שחקה. בדרך כלל זה לא מצליח כי הוא זקוק לה לתהליך הטיפולי אלא שהפעם הנחישות של שניהם עשתה את הבלתי אפשרי .
אז חשבנו שתמיד הטיפול הזוגי עדיף?
וחשבנו שגבר לא יכול להתגבר על בגידה?
וחשבנו שהבוגד תמיד צריך לקחת את כל האשמה?
טעינו!
ד"ר רונית אלוני Ph.d מתמחה בטיפול ושיקום מיני וטיפוליי סרוגייט.