מחשבות ועבודה עם זוגות סיכום מאמרו של Ruszczynski

תרגום, סיכום ועריכה: ד"ר זיוה לויטה, חנה כהן , עידית הוניגמן, ליאורה רכס, גידי שביט

מאמר זה מהווה תרגום מתומצת וערוך של הפרק Ruszczynski, S. (1993). Thinking and working with couples. In Ruszczynski, S. (Ed.), Psychotherapy with couple: Theory and practice at the tavistock institute of marital studies London: Karnac Book. עמודים- 197-217.

הקדמת המתרגמים:

מאמר זה פורש באופן בהיר ומעמיק את היסודות להבנה תיאורטית וקלינית של הטיפול הזוגי הנשען על תיאוריות יחסי האובייקט. המחבר, רוזינסקי, מתאר במאמר את התפיסה של מכון טאוויסטוק בלונדון, אנגליה. המאמר מדגיש כי בטיפול זוגי פסיכואנליטי המוקד של הענין הקליני הוא האינטראקציה בין שני אנשים שיוצרים יחסים. המטופל, אם כן, הוא 'היחסים' או 'הנישואין'.

בבסיס ההחשיבה מונחת ההנחה כי הבחירה הלא מודעת של הפרטנר נעשית על בסיס כך שהפרטנר הנו בית קבול טוב של השלכה הזדהותית. על ידי בחירה זו, ביצירת התאמת נישואין, הזוג מכונן 'חוזה' לא מודע שמטרתו התפתחותית והגנתית. המאמר מדגיש כי התפיסה של הגנה משותפת, שמשתמשים בה שני השותפים, כמו גם פחד משותף ופנטזיה משותפת, נמצאות במרכזה של התיאוריה והפרקטיקה של הפסיכותרפיה הזוגית הפסיכואנליטית.

מחשבות ועבודה עם זוגות

עקרון מרכזי בפסיכותרפיה פסיכואנליטית עם זוגות, כמו עם מטופלים פרטניים, הוא שהתנהגות אנושית מכוונת ונשלטת על ידי הלא מודע ועל ידי מוטיבציה מודעת. במונחים פשוטים, המונח "לא מודע" הוא תיאור של החלק של הנפש (MIND) שהוא מחוץ למודע. באופן מדויק יותר, אפשר לומר שהביטוי "לא מודע" מתייחס לשכבת הנפש המכילה מחשבות מודחקות, רגשות, צרכים ורצונות שאסור להם לעלות למודע, אבל משפיעים על ההתנהגות וההתנסות בדיוק ואולי אף יותר מהצרכים והרצונות של המודע.

החלק הלא מודע של הנפש איננו פסיבי, הוא דינמי ומחפש ביטוי. הוא מחפש אדם אחר שיוכל לפגוש ולהגיב לחלקים ולרצונות המודחקים, לא בהכרח עם מודעות לכך שזה נעשה. כפי שפרויד אומר ''זה דבר מאד מדהים שהלא מודע של אדם אחד יכול להגיב ללא מודע של אדם אחר מבלי לעבור במודע .... זוהי עובדה שאיננה ניתנת לערעור'' (פרויד, 1915).

על פי התאוריה הקלאסית של פרויד - תאוריית הדחפים - ההתנהגות האנושית מונעת ומופעלת על ידי הצורך לספק צרכים מודחקים. המטרה היא סיפוק הנאות או לכל הפחות הפחתת תחושה של אי הנאה.

לעומת זאת, גורמים רבים לאורך ההיסטוריה האנליטית תרמו להבנה כי התנהגות האדם מונעת מחיפוש אחר אחר שאיתו ניתן יהיה לפתח יחסים. עבודתם של בלינט, פרברן, ויניקוט, קליין וביון; ההתפתחות של תאוריית יחסי אובייקט, צפיה בתינוקות, רשמים מאנליזת ילדים; נתונים רבים ועשירים שבאו מעבודה קלינית בעיקר עם מטופלים פסיכוטיים והשימוש בקליניקה בהעברה ובהעברה נגדית, כמו גם ההתפתחות של ענין ביחסים הראשוניים בין הרך הנולד וסביבתו (סטרלנד 1963), תרמו כולם להתפתחות של תאוריית יחסי האובייקט, הבוחנת את האדם דרך האינטראקציות שלו, המודעות והלא מודעות, עם אחרים. פרויד, כמובן, היה מודע ליחסי אובייקט והיבטים שונים של המושג מופיעים בעבודתו (1917,1931). אולם, לא היה לכך תפקיד משמעותי בתאוריה הכוללת שלו.

מאז 1930 גבר העניין בתיאוריות יחסי אובייקט וכיום הן מהוות גורם מרכזי. זהו חלק מתנועה של רעיונות שאינם קיימים רק בפסיכואנליזה אלא גם בתאוריות פיזיקליות. החקירה של האורגניזם נעשית בתוך הקונטקסט של הסביבה (Laplanche & Pontalis, 1973). בשדה הפסיכולוגי ניתן לקרוא לזה 'פסיכולוגיה בין אדם לאדם'. תפיסה זו הובילה להתפתחות בתחום הטיפול המשפחתי, הטיפול הקבוצתי, הטיפול הפסיכואנליטי והטיפול המערכתי. על בסיס תפיסה זו התפתחו תאוריות קומיוניקציה וניתן יותר מקום להעברה ולהעברה הנגדית בכל מפגש טיפולי. התפתחו מושגים כמו: הזדהות השלכתית ומיכל-מוכל (ביון, 1962, 1967) וכמובן הלכה והתבססה הבנה עמוקה יותר של יחסי אובייקט. על כל אלה מבוססת התיאוריה של טיפול זוגי פסיכואנליטי שתוצג להלן.

אינטראקציה בהתיחסות לאוביקט

בטיפול זוגי פסיכואנליטי מוקדו של העניין הקליני הוא האינטראקציה בין שני אנשים היוצרים ביניהם יחסים.ניתן לומר, אם כן, ש'המטופל', הוא 'היחסים' או 'הנישואין'. אין שום דבר חדשני ברעיון זה, כשביון כתב כיצד הוא בעצמו עובד עם מטופלים בפסיכואנליזה אישית אמר "היחסים בין שני אנשים היא מעשיה בן שניים, כאשר אחד עסוק בהצגת היחסים. זה לא ענין לדבר על המטופל או על המטפל, יש לדבר על משהוא ביניהם" (ביון, 1978).

סמינגטון (1986)במאמר על פסיכואנליזה ואמת, טוען כי 'אמת' איננה תפיסה של תובנה של האינדיבידואל ברגע אחד, אלא הבנת הדיאלוג עם האחר או עם אחרים. "זה פורץ מביניהם". לעומתו, ממשיכי פרויד מתייחסים במונחים של יחסי אובייקט למילוי רצונות של האינדיבידואל. למשל- "ילד שיש לו צורך להיצמד לאמא שלו ... יש לו ייצוג מנטלי של עצמו נצמד לאמו אבל יש לו גם ....ייצוג מנטלי של אמו מגיבה להצמדות שלו אליה בדרך מסוימת... (סנדלר את סנדלר, 1978). וויניקוט, כמובן, כותב על המרחב בין שני אנשים - המרחב הראשוני הוא המרחב בין האם לתינוק שהוא רואה כמרחב המשחק, התקשורת, היצירתיות וניהול החיים הבריאים (וויניקוט, 1971).

ביחסים זוגיים שמתרחשים במרחב בין שני אנשים, מתייחסים לאינטראקציה הזוגית כמקום שיש בו מתח מתמשך כפי שקיים בכל מערכות אנושיות. המתח הוא בין אוטונומיה ואינדיבידואליות של כל משתתף לבין השותפות אליה כל אחד שואף. יש כמה מישורים דרכם ניתן להתבונן על המתח הזה: בין תלות לעצמאות, בין בטחון להתנסות, בין אהבה לשנאה. למעשה, הקונפליקטים האלה מוכרים לכל אדם ומתחילים כבר בהתנסויותיו הראשוניות של התינוק. חלק מהקונפליקטים מובאים באופן מודע אל תוך הזוגיות ומטופלים במרחב הזוגי, ואילו קונפליקטים ומתיחויות לא מודעים מובאים גם הם לנישואין, מתוך תקווה לא מודעת לפתרון וסיפוק.

כדי להסביר זאת, יש להתייחס לתחום בסיסי נוסף "כשאנו מתפתחים מינקות לבגרות, אנחנו אף פעם לא שוכחים לגמרי את אופני התפקוד שלמדנו בתחילת הדרך. במיוחד את הדרכים שלמדנו ממש בהתחלה כתינוקות. כך שהמבוגר הכי 'בוגר' סוחב אתו באופן לא מודע דרכי תפקוד ויחסים לאחרים שהם בבסיסם אינפנטיליים. כדי להבין זאת אנו חייבים לחזור לעולמו של התינוק" (אלמינגטון, 1987). מהם אותן דרכים אינפנטיליות בסיסיות של תפקוד? מרגע הלידה ואולי אפילו קודם לכן, התינוק האנושי עסוק במאבק לממש את הפוטנציאל הפיזי והרגשי המלא שלו. בהתחלה מאבק זה הוא נראה כבעל ביטוי ביולוגי בלבד – התינוק עסוק בהשגת צרכיו הפיזיים. עם זאת, העובדה היא שקיים צורך באם דואגת שתספק לו את הצרכים הפיזיים ותאכיל אותו ולכן כך הוא כבר מעורב ביחסים. כמו שויניקוט כתב: אין מושג כזה תינוק כיוון שבכל פעם שמוצאים תינוק מוצאים אמא שדואגת לו (וויניקוט, 1975).

כבר מתחילת הדרך, התינוק הוא סובייקט שמתייחס לאמו כאובייקט של התקשרות. אמו, בשל צרכיה שלה, גם היא סובייקט שמתייחסת אל התינוק כ'אובייקט' שלה, לו היא צריכה לדאוג. אינטראקציה מורכבת זו מתנהלת בין שניים ובתוכה תהליכים הסתגלותיים והגנתיים של כל אחד(בניסטר ופינקוס 1965). הטבע של יחסי האובייקט הראשוניים הללו הם הדגם לכל התפתחות יחסים בילדות ובבגרות.

הגרעין לתאוריית יחסי אובייקט קיים אצל פרויד שכתב '' האופי של האגו מושפע מאובייקטים נוטשים –מזניחים ...וזה כולל את ההיסטוריה של הבחירות שאותם אובייקטים עשו.... ההשפעה של ההזדהויות הראשונות שנעשו בילדות המוקדמת והשפעתם תהיה כללית ומתמשכת'' (פרויד, 1923).

תהליך גדילה והתפתחות על הנאותיו וכאביו, הקונפליקטים והחלקים החיוביים בהתפתחותנו, משאירים חותם על הפסיכולוגיה של הפרט. אף תינוק לא יקבל את כל צרכיו. אם יכולה להיות רק 'טובה דיה', כפי שאומר ויניקוט, ולעולם לא מושלמת. תסכול הוא חלק בלתי נמנע מתהליכי גדילה, והגנות נבנות על מנת להתמודד עם כישלונות ואכזבות. מכניזם של הגנה כדרך של הפרט לארגן את עצמו בעולם ולארגן את העולם בתוכו, הופך להיות מקור מרכזי של התפיסה שלנו את עצמנו ושל יחסי האובייקט שלנו.

נאמר שהמונח 'יחסי אובייקט' הוא מונח בעייתי (גרינברג ומיטשל, 1983). במובנו הרחב ביותר המונח מתייחס לניסיונות בתוך פסיכואנליזה להתעמת עם התייחסויות פוטנציאליות שאנשים חיים בו זמנית בעולמות פנימיים וחיצוניים. המונח, אם כן, מתייחס לתיאוריות או אספקטים של תאוריות המתעניינות בחקר היחסים בין אנשים חיצוניים ממשיים ודמויות פנימיות מופנמות והאינטראקציות אתם.'' (גרינברג ומיטשל, 1983).

בניסיונם להגדיר גם הם את 'יחסי האובייקט', לפלאנש ופונטיילס (1973), מציינים כי המונח 'אובייקט' בהקשר זה צריך להיות מובן בדרך מסוימת: האדם האחר במערכת היחסים מתואר כאובייקט במובן שצרכים לא מודעים, קונפליקטים, שאיפות וחרדות מושלכים עליו. השלכה זו תקבע את סגנון היחסים, כמעט כמו, אם לא יותר, מהשפעת ההתנהגות המציאותית של אותו אדם. תאוריית יחסי אובייקט עסוקה לכן ביחסים בין האובייקט לסובייקט, לא רק במובן הפשוט של יחסים בינאישיים.

"זה לא רק יחסים אמתיים–ריאליים עם אחרים שמקבעים את חייו האישיים של הסובייקט, אלא הדרך הספציפית בה הסובייקט מפרש את היחסים שלו עם האובייקטים (גם הפנימיים וגם החיצוניים). זה תמיד מרמז על יחסים לא מודעים כלפי האובייקטים". (כוהון 1986)

אנו מדברים, אם כך, על אינטראקציה זורמת בין שני אנשים, כך ששניהם בו זמנית מתייחסים לאחר כאובייקט של צרכיהם, שאיפותיהם והקונפליקטים המודעים והלא מודעים שלהם. תפיסה זו משקפת כל סוג יחסים אנושיים אפילו של אמא ותינוק שזה עתה נולד, יחסים שגם הם מעוצבים ומוגבלים באופן משמעותי מהשוני הרדיקלי בין הצרכים והיכולות של כל אחד מהחברים בהם.

מודל של גדילה והתפתחות

תיאוריה של יחסי אובייקט, כמודל להבנת מערכת יחסים אנושיים ותהליכים של גדילה פסיכולוגית והתפתחות, הותוותה באופן משמעותי על ידי מלני קליין, אשר העניקה תשומת לב מיוחדת לאספקטים הפנימיים והתוך נפשיים של יחסי האובייקט. היא הניחה שתי הנחות לגבי התפתחות נפשית: הראשונה, מתקיימת בחודשים הראשונים של החיים ,לה קראה העמדה הסכיזואידית- פאראנואידית". האגו הלא מפותח של התינוק נאבק מלידתו לנהל את החרדה המתעוררת על ידי הקוטביות המוטבעת של האינסטינקטים של חיים ומוות. בנוסף, התינוק מתמודד עם חשיפה מיידית לפגיעה של העולם הריאלי, שהוא מחד, אהבה, רוך, הענקת חיים ומאידך, דחיה, קור, וחרדה. ההגנות הפרימיטיביות בהן נעזר התינוק כדי לטפל בחוויות קונפליקטואליות אלה הם פיצול והשלכה, וכך החרדה המובילה הופכת פאראנואידית. הגנות אחרות כוללות הכחשה, אידיאליזציה, והחשובה מכולן היא ה הזדהות השלכתית.

המכניזם של הגנות אלה, ובמיוחד של ההשלכה, הם הגורמים המוקדמים של המהות של יחסי אוביקט פרימיטיביים. אלה הם למעשה יחסי חלקי אובייקטpart object) ) , משום שבשלב זה התינוק לא חווה אובייקט מלא הנקרא אם לדוגמא, אלא, ליתר דיוק, זוג ידיים, פנים, קול, או חזה. נוצרת מורשת המעודדת נטייה להשליך החוצה חלקים של העצמי, טובים ורעים, אשר נחווים מאיימים או מאוימים. (חלקים טובים, שכקיימת תחושה חיצוניים ממשיים ודמויות פנימיות מופנמות והאינטראקציות אתם.'' (גרינברג ומיטשל, 1983). בניסיונם להגדיר גם הם את 'יחסי האובייקט', לפלאנש ופונטיילס (1973), מציינים כי המונח 'אובייקט' בהקשר זה צריך להיות מובן בדרך מסוימת: האדם האחר במערכת היחסים מתואר כאובייקט במובן שצרכים לא מודעים, קונפליקטים, שאיפות וחרדות מושלכים עליו. השלכה זו תקבע את סגנון היחסים, כמעט כמו, אם לא יותר, מהשפעת ההתנהגות המציאותית של אותו אדם. תאוריית יחסי אובייקט עסוקה לכן ביחסים בין האובייקט לסובייקט, לא רק במובן הפשוט של יחסים בינאישיים. "זה לא רק יחסים אמתיים–ריאליים עם אחרים שמקבעים את חייו האישיים של הסובייקט, אלא הדרך הספציפית בה הסובייקט מפרש את היחסים שלו עם האובייקטים (גם הפנימיים וגם החיצוניים). זה תמיד מרמז על יחסים לא מודעים כלפי האובייקטים". (כוהון 1986) אנו מדברים, אם כך, על אינטראקציה זורמת בין שני אנשים, כך ששניהם בו זמנית מתייחסים לאחר כאובייקט של צרכיהם, שאיפותיהם והקונפליקטים המודעים והלא מודעים שלהם. תפיסה זו משקפת כל סוג יחסים אנושיים אפילו של אמא ותינוק שזה עתה נולד, יחסים שגם הם מעוצבים ומוגבלים באופן משמעותי מהשוני הרדיקלי בין הצרכים והיכולות של כל אחד מהחברים בהם. מודל של גדילה והתפתחות תיאוריה של יחסי אובייקט, כמודל להבנת מערכת יחסים אנושיים ותהליכים של גדילה פסיכולוגית והתפתחות, הותוותה באופן משמעותי על ידי מלני קליין, אשר העניקה תשומת לב מיוחדת לאספקטים הפנימיים והתוך נפשיים של יחסי האובייקט. היא הניחה שתי הנחות לגבי התפתחות נפשית: הראשונה, מתקיימת בחודשים הראשונים של החיים ,לה קראה העמדה הסכיזואידית- פאראנואידית". האגו הלא מפותח של התינוק נאבק מלידתו לנהל את החרדה המתעוררת על ידי הקוטביות המוטבעת של האינסטינקטים של חיים ומוות. בנוסף, התינוק מתמודד עם חשיפה מיידית לפגיעה של העולם הריאלי, שהוא מחד, אהבה, רוך, הענקת חיים ומאידך, דחיה, קור, וחרדה. ההגנות הפרימיטיביות בהן נעזר התינוק כדי לטפל בחוויות קונפליקטואליות אלה הם פיצול והשלכה, וכך החרדה המובילה הופכת פאראנואידית. הגנות אחרות כוללות הכחשה, אידיאליזציה, והחשובה מכולן היא ה הזדהות השלכתית. המכניזם של הגנות אלה, ובמיוחד של ההשלכה, הם הגורמים המוקדמים של המהות של יחסי אוביקט שהאובייקטים הטובים נמצאים באיום על ידי אובייקטים פנימיים 'רעים', הם עלולים להיות מושלכים 'למשמרת'). במסגרת תהליכי הפיצול וההשלכה, אספקטים פוטנציאליים של קיום העצמי מוכחשים. מכאן, הם אבדו לאדם ומעכבים את האפשרות לחוות את הפוטנציאל המלא של העצמי ושל יחסים.

כשחולפים החודשים הראשונים והתינוק מגיע למחצית השנייה של שנת חייו הראשונה, יכולות של תפיסה, המשגה, וחשיבה מתפתחות. תהליכים מוטבעים והתפתחותיים אלה משולבים עם ההתנסות של הכלה המסופקת על ידי האם הטובה דיה, אשר מסוגלת לעודד יותר רגשות טובים מרעים. המשקל של הרגשות הטובים גדל ומפחית את הפחד מהרע, וכך מחליש את עוצמת החרדה שנחוותה קודם. כתוצאה מכך, הרגשות הטובים והרעים לא חייבים יותר להשמר כה מופרדים, וכך היכולת של התינוק לעשות אינטגרציה בין חוויות ותחושות שונות מתרחבת.

התינוק עכשיו נע למה שמכנה מלני קליין "העמדה הדפרסיבית". האם אשר מאכילה ומספקת את צרכיו של התינוק, מזוהה בהדרגה כאותה אמא אשר מתסכלת ומונעת. התינוק מתחיל להבין שהוא אוהב ושונא גם יחד את אותו אדם. תהליך זה מעורר בקרב התינוק פחד שהשנאה שלו עלולה 'להרוס' את האדם אותו הוא אוהב, ומכאן מתפתחות תחושות של דאגה, אכפתיות ואשמה.

ב"עמדה הדפרסיבית" מתחילה תחושה של אמביוולנציה, ופוטנציאל של בגרות פסיכולוגית. התינוק מתחיל להבין שטוב ורע מתקיימים ביחד בתוך עצמו ובתוך אחרים. הוא גם מתחיל להבין שיחסים מסוגלים לשרוד גם עם קונפליקט ושונות, וזאת מבלי להרוס חברות או אהבה. עם מודעות הולכת וגדלה זו לכך שאוביקט, בדרך כלל האם, הוא אדם אחר וחשוב, התינוק מנסה להפנים את דמותה כהגנה מפני הפחד שלו לאבד אותה. המהות של יחסי אובייקט בשלב זה הם של הפנמה. במונחים של וויניקוט, התינוק מתחיל לפתח "יכולת לאכפתיות" (ויניקוט 1963).

פריצת הדרך של העמדה הדפרסיבית ,לעולם איננה מושגת באופן מלא, ובזמנים של לחץ , קושי, טראומה, או אובדן, יכולה להיות רגרסיה לפוזיציה הסכיזואידית-פאראנואידית, עם הגנות פרימיטיביות של פיצול ,השלכה, והאשמה. המצב האידיאלי של בגרות רגשית למעשה לעולם לא מושג, אך החיפוש אחר אינטגרציה ובגרות ממשיך לאורך כל החיים.

מערכת היחסים הזוגית

מערכת יחסים זוגית מחויבת, שמאופיינת לרוב באינטנסיביות, אינטימיות ושנים ארוכות יחדיו, מאפשרת אינטראקציה עמוקה בין שני אנשים, יותר מאשר מערכות יחסים אחרות, מלבד היחסים בשלב הינקותי. מאפיינים אלה מאפשרים הזדמנות ליחסי התקשרות אינטנסיביים, המאפשרים לכל אחד מבני הזוג להיות שוב במגע, בדרך כלל באופן לא מודע, עם חלק מהחוויות , הטובות והרעות, של הינקות המוקדמת. כמו כן, מזמנים יחסים מחויבים ארוכי טווח קומבינציה ייחודית של ההזדמנות לרגרסיה ביחד עם האינטימיות המלווה יחסי מין מתמשכים, ובמקביל גם התמודדות עם האחריות הטמונה בגידול ילדים.

בזוגיות, כל אחד מבני הזוג "מכיר" באופן לא מודע בהכחשה או בחלקים של העצמי שהשליך לתוך בן זוגו. נמצאים בתוך השני. הבחירה הלא מודעת של הפרטנר נעשית בחלקה על בסיס כך שהפרטנר הנו 'בית קבול' טוב של השלכה הזדהותית. זוהי כמובן סוג של 'קנוניה משותפת', במסגרתה, ברמה מסוימת, כל אחד מבני הזוג יכיל חלקים של פיצול והכחשה של השני. על ידי בחירה זו, ביצירת התאמת נישואין, הזוג 'חותם' על חוזה לא מודע למטרה התפתחותית והגנתית. מבחינה התפתחותית, המשיכה לאחר היא המטרה להיות בקשר- עם או לדעת יותר על אספקטים מוכחשים של העצמי כשהם ממוקמים באחר, ובכך להפוך לאדם יותר אינטגרטיבי. בכל הנוגע למטרות ההגנתיות - , המשיכה לאחר היא קנוניה משותפת ולא מודעת שנועדה לשמר חלקים המפוצלים ומושלכים, בהגנה משותפת כנגד חרדות משותפות.

תהליך זה, שבו אספקטים מוכחשים של העצמי נראים אצל בן הזוג, הוא השלכה הזדהותית והיא קורית בכל מערכת יחסים בכלל ובכל מערכת יחסים זוגית בפרט. התבונה הלא מודעת של 'מיקום' חלקים מושלכים של העצמי אצל הפרטנר, מסמנת פוטנציאל להתלכד עם תכונה זו אצל האחר ותקווה שבסופו של דבר ניתן יהיה להתאחד מחדש עם מה שהושלך.

כעת תובא דוגמה קצרה ופשוטה כדי להדגים חוזה התפתחותי לא מודע בין בני זוג:

מר וגב' בראון באו לפסיכותרפיה זוגית בשל תחושה משותפת ומתעצמת של אי שביעות רצון ואכזבה ביחסיהם. המשיכה ההתחלתית שלהם היתה עקב היותם הפכים: הוא היה פאסיבי, איטי וקפדן. היא היתה מוחצנת, אקטיבית ולעיתים כאוטית. הקריירה שלו דרשה ממנו להיות סבלני וזהיר, ולחשוב במונחים של חודשים ושנים לעתיד. הקריירה שלה דרשה מחשבה מהירה וקבלת החלטות מהירה.

בהתחלה הם נמשכו אחד לשני בגלל השונות, והם התחתנו עם ציפיות גבוהות מהיחסים שלהם. בהדרגה, התמקמה תחושת אי שביעות רצון, והשונות שהיתה מקור המשיכה ההתחלתי ביניהם והפכה להיות המקור העיקרי לאי הסכמות ולמתח. גב' בראון החלה להרגיש כעס ומוגבלות עקב הקצב האיטי של בעלה והתעקשותו התמידית לערוך תוכניות קפדניות. בדומה, מר בראון התרעם יותר ויותר על סגנון החיים המוחצן והאקטיבי של אשתו.

בעבודה הקלינית עם הזוג התברר שכל אחד מבני הזוג התקיף את האחר במקום שהיה מפחיד בעבורו אך שהוא גם השתוקק אליו. הבעל פחד מהחלקים האקטיביים והאסרטיביים שלו והשליך תכונות אלה לאשתו, שהיתה מיכל מתאים לאיכויות אלה. באופן לא מודע, הוא קווה שבמערכת היחסים שלו איתה, הוא יוכל ללמוד לחיות עם יותר נינוחות עם אספקטים אלה של עצמו ולשלב אותם בתוכו. הגב' בראון פחדה מהחלקים הפאסיביים שבה אך גם היא נישאה עם תקוה לא מודעת לחיות עם אספקטים אלה שלה, שהם בתוך בעלה, ולהיות בעלת יכולת לקחת אותם חזרה לעצמה.

זה לא קשה לראות כמה שימושית התפיסה של ביון של מכיל\מוכל (ביון 1962b,1967) בהבנת הציפיות הלא מודעות והתפקיד של מערכות יחסים אינטימיות. אולם, האספקטים ההתפתחותיים של החוזה הלא מודע שמשך את בני זוג אלה אחד לשני עדיין לא התממשו, ובאופן לא מודע, הכשלון הזה הווה את הבסיס של אכזבה ותסכול משותפים. הם הזדקקו להכלה של המטפל הזוגי על מנת להתחיל לקחת חזרה את החלקים המוכחשים והמושלכים. ניתן לראות שלטיפול הזוגי היתה השפעה משמעותית דרך השינויים שחלו ביחסיהם המיניים. במשך שנות נישואיהם, גב. בראון תמיד היתה מעוניינת ואקטיבית יותר מבחינה מינית , כאשר בעלה היה פאסיבי ולעיתים רחוקות, אם בכלל, יזם סקס. כשהטיפול התקדם, דפוס זה השתנה ושניהם יכלו ביתר קלות לקחת תפקידים של אקטיבי או פאסיבי ,כשהיוזמה לסקס מגיעה לעתים ממר בראון ובפעמים אחרות ממאשתו.

מותוות כאן בפשטות התפתחות פוטנציאלית של יחסים זוגיים טובים מספיק, כאשר אספקטים רבים הנם גמישים ומאפשרים התערבות טיפולית. לשני בני הזוג, בסיום ההטיפול הזוגי, היו יחסים נוחים יותר עם האובייקטים הפנימיים שלהם, ולכן הצורך להשליך חלקים מעולמם הפנימי הופחת. זה כמובן השפיע על מערכת היחסים האמיתית, החיצונית. בדרך זו, מערכת יחסים זוגית מציעה את הפוטנציאל של היותה "העריסה של התפתחות נפשית" (, Lyons, 1993).

בחירה הגנתית של בן זוג

פסיכותרפיסטים זוגיים רואים יותר יחסים זוגיים הגנתיים או סגורים, כאלה בהם בני הזוג משתמשים זה בזה כדי להדוף חרדות לא מודעות. זוגיות כזו היא אנטי- התפתחותית ומאופיינת בשימוש בהגנות פרימיטיביות כמו: פיצול, השלכה, אשמה, הכחשה, אידיאליזציה והשמצה.

חלקם יהיו כה נוקשים בניסיון לא להביא לידי ביטוי שונות וייחודיות עד שיש הרגשה שהזוג מתמזג . אף אחד מבני הזוג אינו מסוגל לאינדיבידואליות או לאוטונומיה מבלי שהשני ירגיש איום עמוק ודחיה. ההסכמה הלא מודעת בחוזה זוגי כזה יכולה להיות כי העולם בחוץ הוא אכזרי ועוין והמקום הבטוח היחיד הוא בתוך מערכת היחסים הזוגית. ניתן לומר כי כתוצאה משונות ונפרדות, המובילים לתחושת נטישה וסכנה, שני בני הזוג סובלים מחרדה גבוהה , ולכן זקוקים להגנה. החרדה מושלכת במשותף מחוץ ליחסי הזוגיות ונוצר עולם חיצוני שנחווה כמסוכן ומאיים.

לחילופין, בחירה הגנתית בבן זוג יכולה להופיע כמערכת יחסים בה שני בני הזוג מביעים באופן עקבי רק כעס ושנאה אחד כלפי השני. לעתים קרובות לאחד מהם או לשניהם היתה מערכת יחסים קודמת דומה מאוד לזו הקיימת. כשהמלחמות הבלתי פוסקות, הניצול, השנאה, והקונפליקטים הרבים מובאים לחדר הטיפולים , עולה קושי להבין למה זוג כזה נשאר ביחד. יתכן שבני הזוג ביחסים אלה רוצים להגן על עצמם כנגד מחויבות ואינטימיות. חוויות טובות יכולות להתרחש רק מחוץ ליחסים המחייבים, בקשרים בהם יש להם יותר שליטה כי הם יכולים להיות קצרי טווח ופחות מחוייבים.

מערכת יחסים יכולה להתקיים כשהפיצול נשמר בין בני הזוג. אחד השותפים מבטא בעקביות את הצורך בעצמאות, ובאופן לא מודע יודע שהשני יבטא את הצורך בביחד. במערכת יחסים כזו אם הפרטנר שביטא צורך בנפרדות מתחיל לבטא חיפוש הולך וגדל של אינטימיות מהשני, השני יכול לסגת ולדרוש עצמאות רבה יותר. ביניהם, הזוג משמר מערכת שמאפשרת להם המנעות ממה ששניהם מפחדים. המקרה הבא ימחיש את המתואר:

מר וגב' אבון היו יחד 6 שנים כשהגיעו לטיפול זוגי. הבעיה המוצגת הייתה שיחסי המין בניהם פסקו לפני שנה. התמונה הנראית לעין הייתה של בעל שביטא תשוקה לסקס ואינטימיות והאישה באופן עקבי סירבה לו.

5 חודשים לאחר שהחל הטיפול, גב' אבון דווחה שכמה ערבים קודם לכן הם יצאו לארוחת ערב, היה ערב נעים, שכלל כמה בקבוקי יין, כשחזרו הביתה היא פיתתה את בעלה. היה בניהם מגע מיני הדדי ומספק.

גב' אבון אמרה שהיא מרגישה מבולבלת מאד וכועסת, בגלל שמאז אותו ערב בעלה לא ביטא כלפיה שום כוונה מינית והסיט אותה ממנו והלאה. מר אבון נראה בשוק ובפאניקה, הוא פנה לאשתו ואמר בעגמומיות שהוא היה מאד עסוק בעבודה בפרויקט חשוב ודרשני ולא נשארה לו אנרגיה היום.

ההיפוך שהתרחש היה יוצא דופן ונראה באופן ברור, גם לזוג וגם לתרפיסט. 'הלא מודע הזוגי' התפתח לקנוניה שאפשרה לשניהם להימנע מכל אינטימיות מינית. ככל שגב' אבון סירבה להתקרבות המינית של בעלה, הוא המשיך בכך היות וידע שהיא תסרב. גב' אבון ידעה באופן לא מודע שברגע שהיא תתחיל להתקדם לקראת בעלה, אפשר יהיה לסמוך עליו שהוא יסוג מכוונותיו המיניות כלפיה. ביניהם, הם היו יכולים להיות בטוחים שקירבה מינית תימנע באמצעות הגנה התנהגותית שצריכה להיות מופעלת על ידי אחד מהם, עבור שניהם.

תוארו כאן שלשה סוגים של התאמה זוגית: הזוג המאוחד, הזוג המסוכסך והזוג המפוצל. אין מערכת יחסים זוגית שיכולה לשרטט בפשטות אחד משלושת המודלים הללו, משום שהחיים האמיתיים הם יותר מעניינים מזה. רב מערכות היחסים יכללו מרכיבים משלושתם, עם נטייה דגש והעדפה של אחד על האחר או האחרים. בשלושתם, ההתנהגות הבולטת יותר תראה כמו מערכת של קנוניה משותפת המתוחזקת בצורה לא מודעת ולא מדוברת על ידי שני השותפים, אבל מחזיקה עבור שניהם חרדה או פחד.

תפיסה זו של הגנה משותפת, שמשתמשים בה שני השותפים, כמו גם בפחד משותף או פנטזיה משותפת, נמצאת במרכזה של התיאוריה והפרקטיקה של הפסיכותרפיה הזוגית והפסיכואנליטית.

לעיתים, בני זוג מפתחים מערכת יחסים הגנתית שמאופינת בעיקר בהמנעות. מערכת היחסים מפחידה היות והיא נחווית כמובילה לאסון ופורענות. במודל זה השתמש לראשונה עזריאל 1956, להמחיש את טבעה של מערכת היחסים הפסיכואנליטית הטרנספריאלית. מה הכוונה לפחד מאסון ופורענות ? נחזור למר וגב' אבון, כדי להמחיש זאת:

הרמז הראשון הגיע כשמר וגב' אבון, הזכירו כבדרך אגב, שלפני שהסקס חדל ביניהם, הם דנו באפשרות להתחיל משפחה. שניהם היו בגילאי העשרים, כך שנראה שלא הייתה דחיפות לנושא זה, למרות שנראו דרוכים. למדנו במהלך התרפיה שגב' אבון הייתה ילדה שנייה במשפחתה, ושאביה עזב את אימה חודשים מעטים אחרי שהיא נולדה. המפגשים איתו היו תזכורת קבועה שאבדה אותו ולכך שלפני לידתה, הוריה שמרו ותיחזקו את מערכת היחסים שלהם. אנחנו גם למדנו שאימה יצרה מערכת יחסים עם גבר אחר שנכנס לגור בביתם והתייחס לגב' אבון כאל ביתו האהובה. גבר זה עזב בפתאומיות, יצר מערכת יחסים חדשה ומהר מאד נולד לו ילד יחד עם בת הזוג החדשה שלו.

ממר אבון למדנו שבשלושת השנים הראשונות לחייו, הוא גודל על ידי אימו ושתי דודות מפייסות וותרניות שגרו איתם. אביו שעבד בחו"ל, נמצא מעט בבית. בשלב מסוים, כשהאב חזר, מר אבון והוריו עברו לבית חדש והשאירו מאחור את שתי הדודות. תוך זמן קצר לאחר המעבר נולדו עוד שלשה ילדים נוספים למשפחה.

אם כך, עולה שעבור שניהם מר וגב' אבון ההימנעות ממערכת יחסים מינית ביחסים שלהם הייתה פרי לידתם. עבור שניהם במהלך הילדות המוקדמת לידת ילד קשורה באובדן, במיוחד אובדן תשומת לב של הורה מהמין השני. אביה של גב' אבון עזב מיד אחרי לידתה. ואז האב החילופי שלה עזב ונולד לו ילד מאישה אחרת. עבור מר אבון לידת אחים קשורה וחופפת עם אובדן של תשומת לב של אימו כמו גם של דודותיו והבית המקורי שלו.

עבור הזוג הזה היחסים הנדרשים או ההתנהגות ההגנתית המשותפת הייתה, יחסים ללא מין. ההימנעות מיחסים הייתה הימנעות ממין שיכול להעמיד צאצאים. הפנטזיה המשותפת והפחד מאסון הייתה, שאם ייוולד להם ילד, בן הזוג יעזוב אותם, פיזית או רגשית. באופן פרדוקסלי, המין לצורך הולדה היה לצד יצירת חיים גם איום קיומי.

בבחירת בן הזוג, החוזה הלא מודע בניהם, היה מבוסס על זיהוי לא מודע של חרדה וקונפליקט. שניהם זיהו באופן לא מודע את האחר כשותף למשימה התפתחותית משותפת: להיות בטוחים שהם יכולים לחבר בין מין לצורך הולדה, להוליד ילד ללא שתאבד האהבה של בן הזוג.

הבטים קליניים

הבנה תראפויטית של שינוי נבחנת דרך יחסי העברה והעברה נגדית הטבועות במפגש מטפל מטופל. שינוי נפשי מתרחש בהתאמה של עולמו הפנימי של המטופל עם האינטרפטציה של יחסי העברה, הבאים לידי ביטוי בעולם הפנימי זה. רעיון נכון עבור טפול זוגי פסיכואנליטי לא פחות מאשר לטפול פרטני פסיכואנליטי.

בעקבות השקפתה של מלני קליין (קליין 1952), על העברה, כתבה בטי ג'וזף על הפרקטיקה בפסיכואנליזה הפרטנית שמזכירה לנו את ההבנות לגבי העברה:

העברה כוללת את כל מה שהמטופל מביא אל תוך היחסים (התראפויטים). נוכל להעריך מה שהמטופל מביא, אם נמקד את תשומת הלב במה שמתרחש בקשר הטיפולי, בדרך בה ההמטופל משתמש במטפל ביחד ומעבר למה שהוא אומר. הרבה מההבנה שלנו על העברה מגיעה דרך ההבנה שלנו איך המטופלים פועלים איתנו, וגורמים לנו, מסיבות מגוונות להרגיש : איך הם מנסים למשוך אותנו לתוך מערכת ההגנות שלהם, איך בצורה לא מודעת הם מתנהלים איתנו בתוך העברה, מנסים לגרום לנו להתנהג ולהגיב אליהם, איך הם מעבירים היבטים של העולם הפנימי שלהם שנבנו מתינוֹקות לילדות לבגרות, התנסות שהיא לעיתים קרובות מעבר למילים. (ג'וזף, 1985).

עבודה עם זוגות בפסיכותרפיה משותפת מציעה מבוך מורכב ביותר ועשיר של יחסי העברה. תהיה שם ההעברה האינדיבידואלית מול שני התרפיסטים בנפרד , והעברה זוגית המבוססת על פנטזיות והגנות משותפות אל מול שני התרפיסטים בנפרד, אבל יותר חשובה משני אלה, היא ההעברה האינדיבידואלית והזוגית אל מול שני המטפלים כזוג. (רוזינסקי, 1992).

על פי קליין, עולמו הפנימי של הילד מוחזק על ידי דמויות הנגזרות מההתנסויות המוקדמות האמיתיות, המעוותות על ידי השלכה והפנמה. דמויות אלו יהיו מתקופה מוקדמת ביותר, וכוללות את הזוגיות ההורית - אמיתית ופנטזיונית. הזוגיות מופנמת והיחסים האישיים הקשורים לכך ישפיעו על התקוות, החרדות והציפיות שיתפסו מקום בבחירת בן הזוג בבגרות. ישנה סברה שיהיו מספר דרגות של חפיפה ביחסי האובייקט המופנמים בין שני אנשים שמוצאים את עצמם נמשכים אחד לשני ושהחליטו למסד את הקשר ביניהם במערכת יחסים מחייבת. הדמויות הפנימיות, האינדיבידואליות והמשותפות, יועברו במהלך הטפול הזוגי, אל הזוג המטפל. העברה והעברה הנגדית הבאה בעקבותיה מציעות גישה אל תוך העולם הפנימי של שני השותפים ואל אופי יחסי האובייקט והאינטראקציה הזוגית שלהם. הדוגמא הבאה תמחיש רעיון זה:

במהלך הפסיכותרפיה עם מר וגב' ג'ונס, המטפלת השותפה שלי, אמרה להם, לרוע המזל ובאופן פתאומי, שבגלל סיבות שלא היה ניתן לצפות אותן מראש, תעדר מהטיפול בששת השבועות הבאים. היא התנצלה ואנחנו חיכינו לתגובתם בהנחה שהם יביעו אכזבה מסוימת ואולי אפילו כעס או לפחות איזושהי סקרנות לגבי היעדרותה הקרבה ובאה.

בני הזוג התעלמו מהחדשות. כשהערנו על ההעדר המוחלט של תגובה מצידם, הם אמרו שהחדשות של הקו- תרפיסטית שלי על ההיעדרות העומדת להתרחש, לא רלבנטית בגלל שאני עומד להמשיך ולפגוש אותם. זה היה כמו שלא יכלו לראות אותנו כשני אנשים נפרדים אשר כלפיהם הם יכלו להגיב בדרכים שונות. הם נראו כמכחישים את העדרה וראו רק את הנוכחות הממשיכה שלי. אחרי הפגישה, הקו-תראפיסטית ואני תהינו האם לזוג היו קשיים רציניים עם שוני ונפרדות, ופחד שזה יוביל לחרדות לגבי דחיה ונטישה. כמו כן, חשנו שההגנות המשותפות שלהם בעלות עוצמה חזקה של פיצול והכחשה.

במהלך העדרה של הקולגה שלי, הערתי לגבי כיסאה הריק, ככל שהתוכן איפשר, ובמובן זה השארתי אותה בחיים, לפחות עבור עצמי. לאט נוכחתי לדעת שבדרכם התחילו בני הזוג לספר לי שמצאו עד כמה קשה להם להרגיש ולבטא את השונות ביניהם, למשל גב' ג'ונס אמרה שלאחרונה אינה מסוגלת להרשות לעצמה להתאבל על מותה של קרובת משפחה שמתה, בגלל שמר ג'ונס לא הכיר את הדודה הזו ולכן לא יוכל להרגיש הרגשות מיוחדים על אובדנה. מר ג'ונס דיווח שהוא לא מסוגל לחלוק עם אשתו את תסכוליו הגדלים והולכים וחוסר שביעות רצונו לגבי עבודתו, בגלל שהוא ידע שהיא מסודרת ושמחה בקריירה שלה.

יחסי האובייקט המופנמים אותם חולקים המטופלים שלנו מופיעים אצלם כזוג שיש לו פיצול אלים, המרחיקים כל שונות או אי הסכמה וזאת בגלל שאוטונומיה או שונות מפחידים ומאיימים על מערכת היחסים.

במקור מר וגב' ג'ונס ביקשו לעצמם את הטפול הזוגי היות וכמעט לא היו ביניהם חיי מין וגב' ג'ונס הגיעה לגיל שחייב אותה לחשוב על האפשרות להקים משפחה, אבל הם לא יכלו לדון ביניהם בנושא זה.

הדמויות המופנמות בתוכם היו של זוג מעוקר אשר אפילו לא היתה ביניהם שונות מינית מספקת כדי להשתעשע באפשרות של יצירת מגע מיני או אחר. האבחנה ביני לבין הקו-תרפיסטית שלי הודגשה באמצעות ההעדרות שלה וההתמודדות איתה היתה באמצעות פיצול והכחשה. פיצול והכחשה, היו המנגנונים שסייעו להם להתמודד עם הרגשות הקשים שלהם לגבי השיבוש בטיפול שנגרם באמצעות העדרה.

העברה נגדית והזדהות השלכתית

לצד ההעברה יש כמובן העברה נגדית, כשהשימוש במושג כאן הוא באופן יותר עכשווי ומתייחס להבנה שחלק מהרגשות שנוצרו אצל המטפל הינם באופן לא מודע מושלכים אליו מהמטופל. התקווה הלא מודעת היא שהמכיל/ המטפל יוכל לנהל ולעבד את הרגשות המושלכים, יחד עם האפשרות שהוא, המטופל, יוכל לעשות זאת באופן דומה. כמו שפרויד כתב, מבלי להכנס ולפתח את המחשבה ״ כל אחד מעבד את הדברים בלא מודע שלו וזה משמש ככלי שבאמצעותו הוא מפרש את הביטויים של התת מודע של אנשים אחרים (פרויד, 1913).

התפיסה של העברה הנגדית היא קרובה בהתייחסות ל הזדהות השלכתית , אשר מקורה בעבודה של קליין ( 1946). קליין השתמשה בביטוי לתאר מנגנון הגנה פרימיטיבי. ביון פיתח את התפיסה בכך שהראה שבנוסף להיותו מנגנון הגנה , הזדהות השלכתית הינה גם צורת התקשורת הראשונה בין האמא לתינוק. הבנה זו כיום בשימוש נרחב בעבודה הטיפולית, ואני יכול לצטט את אוגדן, שהגדיר את התפיסה של הזדהות השלכתית באופן מועיל ונרחב :

״ הזדהות השלכתית היא תהליך פסיכולוגי שהיא גם סוג של הגנה , מודל תקשורת , וצורה פרימיטיבית של יחסי אוביקטים ונתיב לשינוי פסיכולוגי. כהגנה, הזדהות השלכתית מיצרת מרחק פסיכולוגי מהלא רצוי, לרוב היבטים מפחידים של הסלף. כמודל תקשורת, הזדהות השלכתית הוא תהליך אשר בו רגשות של אדם מעוררים אצל האחר רגשות התואמים את הרגשות אותם הוא לא מסוגל לחוות בעצמו. פעולה זו יוצרת תחושה של להיות מובן או 'בבית אחד ' עם האדם השני. כצורה של יחסי אוביקט, הזדהות השלכתית מכוננת דרך להיות עם ולהתייחס לאובייקט נפרד חלקית. לבסוף, כנתיב לשינוי פסיכולוגי. הזדהות השלכתית הוא תהליך שבו רגשות כמו שאדם אחד מתמודד איתם מועברים פסיכולוגית על ידי אדם אחר ויוצרים אפשרות להפנמה מחודשת בצורה שונה (אוגדן, 1982).

במכון טויסטוק פותחה דרך ייחודית אשר בה העברה הנגדית של הרגשות של המטפלים הזוגיים, המתעוררת על ידי ההזדהות השלכתית של המטופל, ניתנת לשימוש בטיפול זוגי (מתינסון, 1975). זה מתחיל מהעיקרון שהועלה ע״י הרולד סירלס (1955), שכתב : "התהליכים ביחסים בין מטפל ומטופל לעיתים קרובות משתקפים ביחסים בין מטפל למדריך ... אני יכול להתייחס לתופעה הזו כתהליך שיקוף.״

בטויסטוק (tims), אומץ רעיון זה לשימוש בטיפול זוגי. אם המטפלים הזוגיים יכולים להיות פתוחים וכנים בשיח על העבודה שלהם עם כל אחד מהזוגות , ולכלול בתוכו שיחה על רגשות שנוצרו ביניהם כקו טרפיסטים , אז הם יוכלו לשקף את יחסי הגומלין של הזוג המטופל ביחסים בין המטפלים: ״ היבטים של האינטראקציה של הזוג הנשוי׳ נכנסים לתוך ׳ האינטראקציה בין המטפלים " ( מתינסון 1975)

אם המטפלים הזוגיים יכולים להכיל זאת (אחרת מ'להתנהג' את זה), לשקף ולהעביר את מה שהשתקף ביניהם אל בני הזוג, הם יכולים כתוצאה מכך לעזור לזוג המטופל לעשות את אותו הדבר, או דרך הסבר מילולי שעכשיו מובן יותר טוב, או דרך התערבות לא מפורשת בניהול הטיפול . בכל מקרה, המטפלים יכולים להעביר הכלה, עיבוד, והבנה של מה שהועבר אליהם באופן בלתי מודע, כך שהזוג המטופל יכול להפנים בצורה שונה את הרגשות והחרדות שנשא עימו לפני כן. הזוג יכול גם להפנים את תחילתה של יכולת ניהול טובה יותר בהקשר להכלה האישית ולעיבוד הפחדים שלהם. כעת יוצגו שתי דוגמאות:

מר וגב׳ סמית הגיעו לטיפול ואמרו שהבעיה שלהם היא שאין באפשרותם למצוא זמן בלו״ז העמוס שלהם להיות ביחד, הן כזוג והן כהורים לשני הילדים הקטנים שלהם. שניהם עסוקים במקצועות תובעניים ובחיים חברתיים שאינם מותירים להם זמן האחד לשני. הדינמיקה הזו עלתה באופן בלתי נמנע בתהליך הטיפולי, כאשר אחד מהם או השני דחו טיפולים, ונמנע מהם להגיע לחלק מהפגישות.

עם התקדמות הטיפול, המטפל השותף שלי ואני גילינו שאנחנו משקיעים פחות ופחות זמן בין המפגשים בשיחה על איך לעבוד עם הזוג - פרקטיקה שאנחנו מבינים שחיונית בטיפול זוגי. קבענו להפגש, ואחד מאיתנו שכח. או נפגשנו, ואז גילינו שאחד מאיתנו או השני יש לו מעט זמן, כיוון שנקבע לו משהו אחר. זה לא לקח הרבה זמן לגלות שנלכדנו בהעברה הנגדית של שיקוף הבעיות של הזוג, שהקרינה על היחסים ביננו המטפלים. לא היה ברור לנו מדוע אלה היחסים הנדרשים (הגנה), אבל החלטנו להפגש באופן קבוע ולהשקיע זמן סביר בשיחה על העבודה שלנו עם הזוג - כפי שאנו נוהגים תמיד. בתוך מספר שבועות התחלנו לשמוע מזוג שהם צמצמו חלק מהמטלות החיצוניות שלהם כך שיוותר להם יותר זמן ביחד כזוג והורים. אף פגישה נוספת לא בוטלה.

בהנחה שלא הבנו את החרדה שמאחורי ההגנה שבאה לידי ביטוי ביחסים של פגישות מבוטלות, קשה להסביר בצורה מלאה כיצד קרה השינוי. בכל מקרה, כאשר אני והמטפל השני היינו מודעים להתנהגות הלא מודעת שלנו, שהייתה שיקוף של מה שקיבלנו מהזוג והתחלנו לנהל את עצמנו ולמצוא זמן יחד, אנחנו תקשרנו את השיפור של ה״ביחד״ דרך הפעילות הטבעית והמתואמת ביננו כזוג מטפלים בחדר הטיפולים אל הזוג. באותה דרך שאנחנו זיהינו בצורה לא מודעת את שיקוף הבעיות של הזוג אצלנו, כך גם הזוג זיהו בצורה לא מודעת והפנימו את ההתנהלות. דוגמה זו מציגה שניהול הטיפול לכשעצמו יכול להביא לתועלות טיפוליות.

דוגמה נוספת יכולה להציג בצורה ברורה יותר את תהליך השיקוף. המבוסס על העברה נגדית, והשימוש בו בטיפול זוגי.

המטפלת השותפה שלי ואני ראינו זוג כארבעה חודשים. הם היו בתחילת שנות הארבעים, והיו להם ארבעה ילדים בתחילת שנות העשרה. בני הזוג הופנו למכון לטיפול זוגי על ידי מטפל משפחתי איתו הם התייעצו בגלל בעיות התבגרות של אחת הבנות שגנבה דברים מהבית.

מר וגב׳ אדאמס היו זוג קפוא משהו, קודרים ומדוכאים שהתקשו לדבר האחד עם השני. הם נטו לדבר במשפטים קצרים במונולוג, ואף אחד לא הגיב או הוסיף למה שהשני אמר. המפגשים היו מאד מאולצים ואיטיים ואנחנו כמטפלים מצאנו עצמנו נשאבים לאווירה המתוחה והחרדה שהייתה בחדר הטיפולים. ציינו לעצמנו, בשיחות הפרטיות שלנו על הזוג, את הבלבול וחוסר החיבור ביחסים ביניהם, אבל לא הבנו זאת עד הסוף. ידענו שגב׳ אדאמס חוותה מספר אירועי דיכאון, שחלקם היו פסיכוטיים והסתיימו באשפוז.

באחת הפגישות מצאתי את עצמי חש באי נוחות מסוימת. התחלתי להרגיש קפוא, ולמרות הרגשות שהרגשתי והמחשבות עליהם, לא יכולתי לעשות עם זה משהו. אני יודע שזה לא אופייני לי: אני בדרך כלל מרגיש חופשי להתחבר בפגישה. כאשר שיקפתי לעצמי את מה שחוויתי, לפתע הבנתי שנשארתי שקט בגלל שפחדתי שאם אגיד את מה שהרגשתי וחשבתי עליו, המטפלת ששותפה עימי בטיפול לא תאהב את הדברים, ונגיע למצב של חוסר הסכמה ואפילו לקרב!

אני עובד עם המטפלת השותפה הזו באופן שוטף, ואני יודע שאפשרות זו מאד לא ממשית. הפחדים שלי היו חריגים, והתחלתי לחשוב שאולי הם שיקוף של הפחדים הלא מדוברים של הזוג. עשה רושם שהשיקוף העצמי הזה שחרר אותי: הצעתי פירוש, ושיתפתי בתהיות שלי את הזוג, האם הם פוחדים להתחבר בדיאלוג האחד עם השני בגלל שהם פוחדים כיצד השני יקבל ויפעל לשמע הדברים. בתחילה היה שקט, אבל אז גב׳ אדאמס אמרה שהיא תמיד מרגישה מאד מפוחדת להגיד לבעלה דברים כאשר היא כועסת או כשהוא מעצבן אותה. היא פוחדת שהוא יבטל את ההערות שלה ויתייחס אליהן כנטולות יסוד, ויגיד שהיא מרגישה זאת בגלל הדיכאון שלה . בדרך זו, היא אמרה, זה כמעט כאילו שהוא ״שודד אותה״ ממה שהיא מרגישה. (צריך לזכור שהבעיה הראשונה שהוצגה, שהביאה את המשפחה הזו למטפל, הייתה הגניבה בתוך הבית ע״י אחד הילדים שלהם). מר אדאמס הסתכל על אישתו והנהן. בפגישות הקודמות הזוג הציג איך התלונות של גב׳ אדאמס על בעלה היו לעיתים קרובות, נתפסות ע״י בעלה כקשורות למחלת הנפש שלה. מר אדאמס אמר שהוא מוצא שזה מאד קשה לחשוב על הדיכאון של אשתו כמשהו אחר מאשר כמחלה. הוא אמר שהוא חושש שאם הוא היה מדבר על זה הוא היה מגלה שהוא מרגיש מאד דומה למה שהיא מרגישה, ולפעמים אפילו גרוע יותר.

ניתן לומר על הזוג הזה שהוא מציג דימוי פנימי של זוגיות שהינה קפואה ומאולצת, עם פחד שכל צורה של תקשורת יכולה להיות מסוכנת, אלימה ואולי הרסנית. לכן, כל צורה של יחסי גומלין חייבת להיות מאד מאופקת ומוגבלת. באופן לא מודע , הצליח הזוג לעורר בי את הקיפאון ומצב השקט, שרק אחרי שעיבדתי את השיקוף הזה והבנתי אותו, יכולתי לפעול ולאפשר להם לעשות שימוש בצורה הכוללת הכרה בחרדות שבבסיס. הכרה בכך הייתה הצעד הראשון להתחלת ההבנה של מהות היחסים ביניהם.

לסיכום

בני זוג המחליטים למסד את היחסים צריכים להיות מוכנים לחלוק פנטזיות ודימויים לא מודעים של המושג ״הנישואים״. הדימוי הלא מודע המשותף שבני הזוג חולקים באופן לא מודע, אותו אפשר לכנות "הזוג המופנם", הוא אשר מביא את שני בני הזוג להתחבר ולבנות יחד את הקשר הזוגי. החלק הטבעי של יחסי אובייקט מופנמים ישפיע באופן חשוב על יחסי הנישואים של הזוג.

תוך כדי הטיפול הזוגי, הזוג המטופל יקרין על זוג המטפלים פנטזיות ודימויים הנובעים מתוך יחסי האובייקט המופנמים שלהם. הפרשנות של ההעברה הזוגית (רוזינסקי, 1992) יכולה לקדם שינויים בדימויים המופנמים של ״נישואים״ ולשחרר את עולם היחסים האמיתי מהפחדים הלא מודעים ומהפנטזיות. במידה ותהליך זה מתרחש, היחסים של הזוג יכולים להוות הכלה טיפולית מסודרת של יחסים בין בני אדם.

מקורות

Balint, E. (1993). Unconscious communications between husband and wife. In Ruszczynski (Ed.), Psychotherapy with Couples (pp. 30-43). London: Karnac Books.

Balint, M. (1951). On love and hate. In M. Balint (Ed.), Primary love and psychoanalytic technique. NY: Liverlight

Bion, W. (1984). Second thoughts. London: Karnac Books.

Freud, S. (1915). The unconscious. In: S. E., Vol.14 pp. 159-215.

Freud, S. (1917). Mourning and melancholia. In: S. E., Vol.14 pp. 237-260.

Freud, S. (1931). Female sexuality. In: S. E., Vol. 21 pp. 221-243.

Greenberg, J., & Mitchell , S. (1983). Object relations in psychoanalytic theory. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press.

Joshph, B. (1985). Transference – the total situation. International Journal of Psycho-Analysis, 66: 447-454.

Klein. (1952). The Origins of Transference. International Journal of Psycho-Analysis(33), 433-438.

Klein , M. (1986). Notes on some schizoid mechanisms (1946). In J. Mitchell (Ed.), The selected Melanie Klein (pp. 175-200). NY: Free Press.

Laplanche, J., & Pontalis. J. (1973). The Language of Psychoanalysis. London: Hogarth Press.

Lyons. (1993). Husbands and wives: The mysterious choice. In S. Ruszczynski (Ed.), Psychotherapy with couples. London: Karnac books.

Ogden, T. (1982). Projective identification and psychotherapeutic technique. NY: Jason Aronson.

Winnicott. (1971). Playing and Reality London: Tavistock Publications.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

לויטה, ז. , שביט, ג. , הוניגמן, ע. , כהן, ח. , רכס, ל. (2015). מחשבות ועבודה עם זוגות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 30/5/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3282

#ליאורה_רכס

גב' ליאורה רכס, עובדת סוציאלית קלינית, מדריכת מטפלים, ומטפלת מינית וזוגית מומחית מוסמכת, אישי – מרכז לטיפול מיני, זוגי ופרטני, תל-אביב.

#ליאורה_רכס_מטפלת_מינית_וזוגית_מומחית_מוסמכת

#עובדת_סוציאלית_קלינית

#סקסולוגית

#מדריכת_מטפלים